דקה לתחילת המחצית השנייה ישבתי עם עצמי שנייה בשקט, מעל לכל שאר ה- אוהדים של טורונטו ראפטורס שהגיעו הערב לאייר קנדה סנטר, וחשבתי על המסע המטורף שאני עובר השנה דרך סיקור משחקי ה-NBA.

יצאתי בבוקר יום שישי בשעה 9:00 מדירתנו בקריית אקרון שבאוהיו, אספתי את זוגתי, שתחיה, מיאנגסטאון השכנה, והתחלנו להצפין בדרכנו אל ניו יורק בכביש I-80 החלקלק והאפור, אשר לאורך כל הדרך בישר לנו ללא הפסק שה-WINTER IS COMING.

ואכן, לא קלה הייתה הדרך עד ההגעה למחוז חפצי, אי שם מעבר לקו הגבול עם הצפון, בירת הכדורסל של אנשי משמר הלילה בהובלתם של דמאר דרוזן וקייל לאורי – AIR CANADA CENTER, TORONTO, CANDADA.

לפני כחודש החלטתי לנסות את מזלי ולהגיש אקרדיטציה למשחק נגד הלייקרס, כי הגענו לבקר זוג חברים אשר נמצאים בשליחות כאן בטורונטו. לשמחתי האקרדיטציה אושרה במהרה ואני בהחלט ציפיתי לצפייה במשחק בקנדה ולהזדמנות ראשונה להשוות בין החוויה של סיקור משחק בקוויקן לואנס ארינה, קליבלנד, אל מול אולם כדורסל אחר בליגה.

אז נכנסנו לקנדה פחות או יותר ב- 4:30 אחרי הצהריים (כשלוש שעות לפני תחילת המשחק) ונסענו בפקקים מטורפים אל החברים שלנו שמתגוררים כחצי שעה נסיעה מהאולם. הבנתי שאני באיחור מטורף ולא היה לנו אינטרנט בטלפונים (עברנו מדינה אחרי הכל) אז הלכנו לחפש מקום עם WIFI. בהמלצתם של זוג ישראלים מבוגר שדיברו עברית באמצע וולמארט ואני החלטתי לשאול לעצתם, שמתי פעמיי אל הרכבת התחתית של טורונטו.

בשעה  7:05 (25 דקות לשריקה) התחלתי את הנסיעה ולהפתעתי אחרי 15 תחנות זריזות הגעתי לרחבת הכניסה לאולם תוך פחות מחצי שעה. נכנסתי פנימה מאיזו דלת צדדית, קיבלתי את תג המדיה האדום של טורונטו ובאמת שלא הבנתי לאן אני אמור ללכת ואיפה אני יושב. התחלתי לשוטט ומצאתי את עצמי, ממש עם תחילת הרבע הראשון, על הפרקט. הספקתי לצלם כמה תמונות אך, לצערי, הקירבה שלי לשחקנים ארכה כשתי דקות לפני שסדרנית מרשעת אמרה לי שאני מבולבל… היא שלחה אותי אל על, אל עבר הגונדולה של המדיה, כמו שהם קוראים לזה כאן, או כמו שלד זפלין קראו לזה מדרגות אל גן העדן, מקום מושבם של העיתונאים בקומה השישית (!) ממש ליד הצילינדרים של המיזוג אוויר. משם ניתן לראות את המשחק (מאוד מאוד מגבוה) ולהשקיף על 19,800 האוהדים, פלוס מינוס, שיכולים למלא את האולם.

וואלה, איזה מזל שאני מסקר באופן קבוע את קליבלנד – אין מה להשוות בכלל בין היחס לעיתונאים בקיו לבין היחס כאן, גם מבחינת מיקום המושבים, מבחינת שתייה ואוכל (שאין כאן) ואפילו חוברת או דף מידע על הקבוצות וסטטיסטיקות לא הצלחתי למצוא. ככה שעל אף הקריסה של אתר ההגירה לקנדה עם בחירתו של טראמפ לנשיאות, לא הייתי מציע לאוהדי כדורסל באוהיו (או בכלל בארה"ב) להגר לקנדה. באופן כללי, אפשר לראות שהכדורסל הוא משני באייר קנדה סנטר, כשאת תקרת האולם מעטרים חולצות שחקני קבוצת ההוקי של טורונטו, המייפל ליפס, ורק בפינה קטנה אפשר לראות את שלושת דגלי אליפות הבית האטלנטי של הרפטורס.

בגלל שהגעתי מאוחר, וישר מנסיעה ארוכה, החלטתי להרגיע את הרעב ולחפש משהו לאכול. כמו שאמרתי, מהסדרנים שנמצאים ליד אזור המדיה לא הצלחתי להבין אם יש פינה של אוכל או מקרר קטן עם בקבוקי מים לטובת יציע העיתונות המקומי והבנתי שאני צריך לבדוק את הג'אנק המקומי.

בדוכן השני מצאתי את הדבר הבא – SMOKE’S POUTINERIE. צ'יפס ברוטב עם גבינה ו3 סוגי בשר טרפה. יש מצב שהורדתי לעצמי שנה מהחיים… בואו נאמר שרק היה חסר לי שמישהו ישים על המנה הזאת סירופ מייפל. טעים בטירוף – ועלה לי בבריאות ובשינה לא רציפה בהמשך הלילה!

מהרגע הזה, התחלתי תאכלס לראות את המשחק ועל המשחק אין מה להרחיב הרבה כי כבר במחצית הראשונה היה ברור שהלייקרס לא הגיעו למשחק הזה ושטורונטו תנצח ללא שום התנגדות מצד האורחים.

כמה רשמים שאני יכול להגיד על המשחק הזה:

• קייל לאורי – אחד הפוינט גארדים הטובים בליגה נמצא בתקופה נהדרת מבחינה אישית. עשה מה שהוא רוצה, כל עוד היה על המגרש, וסיים כקלע המוביל עם 24 נק' ו-7 אסיסטים.
• דמאר דרוזן – אחרי ג'יימס הארדן הוא לדעתי הגארד שיוצר לעצמו קליעות עונשין הכי טוב בליגה. קליעה מכל מקום במגרש ותנועה בלי הפסקה בהתקפה. נהדר! 16 נק' ושישה אסיסטים. בחדר ההלבשה הוא התייחס למאמן שלו ואמר שמבחינתו "הדבר היחיד שיוצא לו מהפה זה "הגנה". ההתקפה שלנו מצליחה אך ורק בגלל ההגנה שאנחנו משחקים"..

• לוקאס נוגוואריה – פעם ראשונה שיוצא לי לראות את השחקן הזה משחק בטורונטו, ומדובר באחלה גבוה!! יליד שנת 92' הוא גרסה צעירה של ננה הברזילאי. מאוד דומיננטי מול הקו האחורי של הלייקרס, לא חושב שיהיה כל כך טוב נגד קבוצה טובה יותר. יש לו זריקה טובה מחצי מרחק וקליעה מהעונשין. מאמין שיתפתח לשחקן משמעותי וכבר עכשיו הוא הגיבוי של יונאס ולנצ'יונאס, הליטאי. בראיון של אחרי המשחק הוא לבש חולצה שאיש המדיה של הרפטורס לא הסכים שאנשי התקשורת יצלמו (קללות וזה…) ומדובר בבן אדם מצחיק לאללה שבעיקר דיבר על הרצון של הרפטורס להגן על הבית, וכשנשאל אם שיחק עם שחקן שהיה בתקופת קליעה מוצלחת כמו קייל לאורי הוא החמיא לאינגליש ששיחק איתו באסטודיאנטס בספרד. 13 נק', 2 חטיפות ו2 בלוקים.

• ברנדון אינגרם – כיף לראות את הרוקי של הלייקרס. פורוורד רזה-רזה שלא מפחד להיכנס לסל ומהווה איום קליעה מחצי מרחק ומעבר לקשת. הלייקרס יהנו ממנו מאוד בהמשך! 17 נק' ו-6 ריבאונדים ב35 דקות.

• ג'וליוס ראנדל – השחקן הכי חשוב של הלייקרס ואם הוא בינוני כמו היום אין להם מה למכור. חוץ מזה, לא הייתי מופתע, כי הוא נמצא אצלי בקבוצת פנטזי, אבל הוא מאבד יותר מדי כדורים (5 הערב). סיים עם 8 נק' ו-8 ריבאונדים.

• מטה וורלד פיס – עוד יבוא שלום עלינו! סלאם עליכום יא מלך. אגדה עוד בחייו! ריבאונד ובלוק ב-5 דקות של נוכחות מרשימה על הפרקט.
• לוק וולטון – המאמן של הלייקרס עושה יופי של עבודה עם הקבוצה שלו. מרגישים שהשחקנים שלו נותנים לו כבוד עצום והוא לגמרי אחד מהחבר'ה. בחדר ההלבשה של הלייקרס, לאחר שרואיין בחוץ על ידי העיתונאים, הוא נכנס ואוכל כמו כל שאר השחקנים (מה שלא ראיתי אף פעם אצל המאמנים האורחים שמגיעים לשחק בקליבלנד או טיירון לו שלא נמצא אף פעם בחדר ההלבשה לאחר המשחק עם השחקנים שלו) ומשוחח עם השחקנים שלו באופן אישי. בזמן שהעיתונאים ראיינו את חוזה קלדרון (גיבור הערב מבחינת האוהדים – שיחק 10 שנים בקבוצה) וולטון דיבר עם מטה וורלד פיס ועם ברנדון אינגרם על היכולת שלהם במשחק. זה נראה שיש לו גישה מאוד מעניינת באימון, קרובה אל השחקנים ובגובה העיניים לחלוטין.

תוצאת סיום המשחק: לוק וולטון (סר ג'יימי) מרסלו הווארטס (השימדון) ושאר הלאניסטרים מבית הלוס אנג'לס לייקרס מובסים על ידי הwildlings (בינינו, צבא יותר מגניב מאנשי משמר הלילה) של הרפטורס : 113 – 80.

אחרי שיצאתי מחדרי ההלבשה של הלייקרס והרפטורס הלכתי למגרש לעשות תמונה על הפרקט וראיתי את האוהד מס' 1 של הראפטורס, נאב באטיה, בעל סוכנות רכב של יונדאי מס' 1 בקנדה ממוצא הודי, מצטלם עם אגדה מקומית. החלטתי לסיים את היום ולצאת חזרה אל החברים שלי. במסדרון יציאה קלטתי את חוזה קלדרון הגדול, מצטלם עם המאבטחים שמעריצים אותו והתרגשו לראות אותו מאוד. שאלתי אותו: "איפה אתה חושב שאתה אהוב יותר – ברצלונה או בטורונטו"? הוא ענה לי שבשתי הערים הוא מרגיש בבית. אמרתי לו שאנחנו בישראל זוכרים לו את הקשיים שהוא הערים עלינו במשחקים בינלאומיים ובתקופה בברצלונה נגד מכבי. לא הוצאתי ממנו יותר מחיוך, הצטלמנו סלפי זריז וסיימתי את הביקור שלי באייר קנדה סנטר.

אז, חוויית כדורסל בקנדה לא שונה בהרבה מצפייה בכל אחד מהמשחקים של ה-NBA. השירים שאיתם מדליקים את האוהדים הם אותם השירים (Everybody Clap Your Hands וכו'), המעודדות אותן גברות בשינוי צבעי האדרות והכדור אותו כדור כתום ואהוב.

עד הפעם הבאה (אולי בפלייאוף) אמרתי שלום לאייר קנדה ולטורונטו רפטורס. שיהיה לכולכם אחלה שבוע בארץ הקודש ושיבוא שלום עולמי על כולנו.